היום פורסם ש-WEWORK היא "הדייר הכי גדול בניו יורק" – כלומר השוכר הכי גדול של נכסים בעיר, עם 492 אלף מ"ר, מעל ג'יי.פי מורגן. אז איך הגיע אדם נוימן, הקיבוצניק לשעבר, להיות השוכר הכי גדול בניו יורק? זה סיפור מדהים על חוצפה ישראלית, ועל פגישה בלי חולצה במעלית מיוזעת.
מיגל מקלווי, לימים שותפו של אדם, מספר שהפעם הראשונה שבה נתקל בו היה ביום קיץ חם בניו יורק. אדם הצעיר, החטוב והגבוה נכנס איתו למעלית כשהוא מזיע כולו ובלי חולצה…. מה שהיה כמובן מאוד מוזר ויהיר בעיניו. אדם התחיל לנהל שיחות עם האנשים במעלית – ועוד החזיק את הדלת אחרי שהם יצאו כדי לסיים אותן! – ובאופן כללי היה חברותי בצורה יוצאת דופן.
מיגל, שגדל באורגון ארה"ב, לא הכיר ישראלים לפני זה. הוא היה המום.
כשהגיעו לקומה הסתבר ששניהם הולכים לאותה דירה – אדם היה השותף של גיל, חבר של מיגל מהעבודה. ככה נוצר הקשר הראשוני ביניהם.
הסתבר שאדם עבד על סטראט-אפ "פורץ דרך" – מכנסיים לפעוטות עם מגני ברכיים שיאפשרו להם לזחול.
הם נהיו חברים כשאדם חיפש משרד לסטראט-אפ שלו ומצא אותו באותו בניין שבו עבד מיגל, רק בחברה אחרת. הם דיברו על הבניין הזה וחשבו על היחסים בין הדיירים, חברות סטארט אפ קוליות, לבין בעלי הבניין. משהו שם היה "שבור"': במקום שהיזמים יתעסקו בלבנות חברות מגניבות, הם היו לכודים בבירוקרטיה והיו צריכים להתעסק בחוזים, קניית ציוד משרדי, ריהוט ועוד. אדם הציע שישכרו בעצמם את החלל, ירהטו אותו וישכירו לחברות קטנות, משהו שבעלי הבית לא ממש שמחו להתעסק איתו.
מיגל ואדם הלכו לבעלי הבניין וביקשו לשכור קומה ריקה בבניין. הבעלים הגיב בביטול: "מי אתם בכלל? אתם ההם מבגדי התינוקות שלא ממש מצליחים, אתם לא מבינים כלום בנדל"ן ואין לכם כסף לשכור קומה, שלא לדבר על לשפץ אותה".
אבל אדם המשיך להציק להם.
הוא חזר אליהם שבוע אחר שבוע, לא ויתר, ובכל פעם קיבל סירוב. הוא נדחה שוב ושוב, ושוב. אבל המשיך לחזור. לא היתה להם תוכנית עסקית וגם לא מימון – רק רעיון שהם האמינו בו.
אחרי עשרות "לאוים", יום אחד בעל הבניין הראה סימני התרככות: אני לא אתן לכם קומה שלמה כאן, בבניין המבוקש, אבל יש לי עוד בניין – פחות טוב וקצת יותר ישן – שם אני מוכן לתת לכם קומה.
הם הלכו לראות את הבניין, ובניגוד לבעלים ראו מקום יפהפה, עם לבנים חשופות, תעשייתי, מבנה ברוקלינאי ישן ומגניב. הם התאהבו בו מייד.
הבעלים שאל אותם מה הם מתכננים לעשות עם הקומה הזו, אבל לא היתה להם באמת תשובה. הם אמרו לו שמחר הם יראו לו את התוכנית ועבדו לילה שלם, ללא שינה, בנו קונספט מאפס, תוכניות אדריכליות, אתר אינטרנט, שם, לוגו, תוכנית עסקית, תמחור ושיווק. על הבוקר הם כבר הספיקו להדפיס כרטיסי ביקור.
הם הבינו שהם צעירים, ללא כל קרדביליות, שצריכים להוכיח שהם רציניים. הם אותגרו ב "מה אתם תעשו" ולמחרת כבר הגיעו עם כל החומר. הם ידעו שזה קצת בולשיט, כי לא היה להם כסף או מושג, אבל אדם הצליח למכור את הרעיון ולקבל את הבניין.
ואז הם התחילו לשווק. הם התחילו לפרסם, שמו מסקינג טייפ על הריצפה כדי לסמן את החדרים, פירסמו מודעה בקרייג'ס ליסט וסטראטאפים התחילו להגיע. הם השכירו חללים עוד לפני שהיה בקומה משהו – לא קפה, לא רהיטים, לא מדפסות או תשתיות (הם כמובן הציגו רשימה של הבטחות למה שיהיה – אבל בפועל עוד לא היה כלום).
זה היה COOL, זה היה חדש, ויזמים גם ככה טובים בלדמיין ולחלום. עוד לפני השיפוץ החל הביקוש עלה על ההיצע, ובמקום קומה אחת – בסוף הם שכרו את כל הבניין, והשכירו אותו הלאה ל-350 (!) חברות שונות.
ואז הם גם חזרו אל הבניין המקורי שהם רצו – ובמקום קומה, הם שכרו את כולו.
משם, כל היתר הוא היסטוריה.
מהסיפור הזה אני לוקח המון השראה:
לחשוב בגדול
ללכת על זה גם כשאין משאבים
ליצור מציאות
להתמיד גם כשאומרים לך "לא"
ובעיקר להבין שהכל אפשרי, זה לגמרי בידיים שלך.
גפן
Comments