אם יש אדם אחד בהיסטוריה האנושית שמסמל יותר מכל את המודל של ״האדם החדשן״, זה שכולנו יכולים ללמוד ממנו על יצירתיות, מדע והמצאות – זה לאונרדו דה וינצ'י.
כמנהל וכמי שמנסה כל פעם לחדש – בסוף אני חוזר תמיד אל לאונרדו ובסיפור שלו יש כמה דברים מפתיעים ביותר.
מדי פעם אני שואל את עצמי איזה התנהגויות וכלים אני יכול לשאול ממנו על מנת לצמוח כאדם יוצר. על פניו זה נשמע יומרני ללמוד ממנו – הוא הרי סוג של סופר-אדם, ששיחק בליגה אחרת מאיתנו בני התמותה (חלקנו, אמממממ, לא סיימו אפילו בגרות).
לאונרדו עסק במגוון רחב של תחומי מדע – פיזיקה, כימיה, אופטיקה, אסטרונומיה, זואולוגיה, מכניקה, בליסטיקה, אווירונאוטיקה, אקוסטיקה, מטרולוגיה, אסטרונומיה, אנטומיה ואדריכלות, והאימפקט שלו על האנושות פשוט אדיר. מיוחסות לו ההמצאות של המכונה המעופפת (הליקופטר), מצנח, מכונית משוריינת (טנק), חליפת צלילה, מכונת ירייה, עיר העתיד, אביר רובוטי. זאת לצד עבודות אמנות מדהימות כמו המונה ליזה והסעודה האחרונה של ישו.
אבל בסופו של דבר, הביוגרפים שלו מתארים אדם כמוני-כמוך. שלא כמו איינשטיין, לאונרדו לא היה איזה סופר-גאון. הוא היה בחור נורמלי, לא כל כך טוב במתמטיקה, כזה שלא מסיים פרויקטים ועם כישלונות רבים שרשומים על שמו. לאונרדו היה הכי אנושי שאפשר לתאר. הוא היה גיי מחוץ לארון, איטר יד ימין, צמחוני, מעולם לא סיים לימודים מסודרים. במחברות שלו, באותם דפים בהם עסק בצפייה באיך עננים נוצרים, הוא כתב לעצמו את השמות של האנשים שחייבים לו כסף. הוא גם הסתבך עם החוק לא פעם: הוא נעצר על אורגיית מין עם עוד שלושה גברים ונחשד במעשה סדום.
אז מה אפשר ללמוד מהאייקון הזה של חדשנות? איך הוא עבד, מה היו השיטות שלו, סודות ההצלחה והעקרונות אותם יישם? למזלנו, הוא השאיר מאחוריו יומן עם יוצר מ-7000 עמודים ששימש בסיס להרבה ביוגרפיות – האחרונה שבהן מאת וולטר איזקסון, פרופסור להיסטוריה, עורך שבועון TIME בעברו ומי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג׳ובס.
אז הנה 5 דברים שלמדתי מלאונרדו דה וינצ'י על חדשנות:
1. חדשנות נמצאת בתפר שבין אומנות למדע
לאונרדו:
דה וינצ׳י שילב בעשייתו מגוון תחומים בצורה מושלמת. הוא חקר למשל לעומק את תחום האנטומיה – ניתח גופות, חקר את מבנה האדם והחיות. מצד שני, יכולות הציור שלו אפשרו לו לתאר את אותן תגליות לא במילים, כמו שעשו מדענים אחרים, אלא ברישומים מדויקים ומלאי חיים.
לאורך כל חייו תחום אחד נתן השראה לשני. כך למשל, כדי לתכנן מבנים הוא חיפש השראה בגוף האדם, כי הוא רצה לעשות במבנה את אותן פרופורציות. בשביל זה הוא ביצע 230 מדידות מדעיות של גוף האדם האידאלי, אותן מדידות שהפכו מאוחר יותר לרישום המפורסם של האדם במרכזו של משולש וריבוע. לתפיסתו של לאונרדו מדע זה יופי ויופי הוא מדע, והוא שילב בצורה מושלמת בין חשיבה אבסטרקטית לחשיבה מדעית.
אנחנו:
גם בעולם העסקי של היום המדע והאמנות נפגשים. הגדולה של סטיב ג׳ובס, למשל, היתה אותו שילוב בין העולמות. ג'ובס עצמו אמר פעם כי סוד ההצלחה של אפל הוא בצומת של טכנולוגיה ואמנות – הוא למד קליגרפיה ומוזיקה, וגייס לחברה מוזיקאים, משוררים ואמנים, זואולוגים והיסטוריונים. כקהל יעד למק הוא בחר באנשים קריאטיביים, והרקע שלו בקליגרפיה גרם לו לשלב פונטים רבים במערכת ההפעלה.
כולנו חייבים מצד אחד להיפתח אל המדע, לא להירתע ממתמטיקה, אלוגריתמים, תכנות וחשיבה אנליטית. מצד שני, את הקסם האמיתי, היופי וההשראה – מקבלים מיצירה, מהיכולת לספר סיפור, מהדמיון ומהיכולת ליצור דברים ששובים את העין ואת הלב.
2. יופי ואסתטיקה זה לא דבר שטחי
לאונרדו:
דה וינצ׳י עסק באופן אובססיבי בטיפוח המראה שלו. הוא התאמן 4 שעות ביום, רקח לעצמו תכשירים קוסמטיים. ביומן שלו, לצד הגילויים המדעים, הוא כתב שהוא מוטרד משיערו המאפיר והמציא שיטה למיצוי שקדים למשחת צבע לשיער. היתה לו נטה לצייר סלפי של עצמו בבגדים מינימליים, בקיצור ליאו היה סוג של נטלי דדון.
אבל זה לא היה שטחי. החיפוש אחר היופי היה המנוע העיקרי שלו. הוא ראה ביקום, באתסטיקה הטבע ובמדע דבר מופלא. היופי של הפרח, היופי של מבנה כנפי הציפור, היופי של גוף האדם – כולם נתנו לו השראה. כנראה שהאובססיה שיש לנו לבר רפאלי היתה נראית לו מובנת מאליו אולי אפילו הוא היה עוקב אחרי קרדשיאן באינסטוש.
ואנחנו:
סטיב ג׳ובס השתמש במושג ״יפהפה״ בכל השקה. הבשורה שהוא הביא לתעשיית המחשבים והאלקטרוניקה היתה די פשוטה – המוצרים לא צריכים רק ליהנות מביצועים טובים, הם גם חייבים להיות יפים, מרהיבים. זה הסוד של אפל עד היום.
אנחנו כמנהלים ואנשים יוצרים חייבים לרדוף בכל מה שאנחנו עושים בצורה אובססיבית אחרי היופי. אפילו גליון האקסל צריך להיות אסתטי וכמובן גם המוצרים שאנחנו יוצרים ומשווקים. כל אלו אינם דברים שטחיים, זו לא ״רק עטיפה״. הטבע כולו בנוי סביב יופי והאנושות כבר הוכיחה לא אחת שהיא מעדיפה תמיד את היפה.
3. סקרנות סקרנות סקרנות
לאונרדו:
דה וינצ׳י אמר שהמזל שלו שהוא לא למד במסגרת מסודרת, אלא לימד את עצמו לבד באמצעות המון סקרנות והתנסות.
כל דבר סקרן אותו, איך נראית הלשון של הנקר? מדוע צבע השמיים כחול? איך נראים האיברים הפנימיים שלנו?
הוא גדל בדיוק לאחר מהפכת הדפוס של גוטנברג והוא טרף ספרים באופן אובססיבי. הוא קרא יותר מ-4000 ספרים וביצע יותר מאלף ניסויים. היכולת הזאת ללמד את עצמו ולדחוף את עצמו להיות סקרן יותר, פתוח יותר למסתורין, היתה סוד ההצלחה שלו.
ואנחנו:
כשאנחנו ילדים אנחנו סקרנים ופתוחים ללמוד ולקלוט את כל היופי שבעולם. ככה אנחנו מתחילים, אבל אז מערכת החינוך והחיים מלמדים אותנו להפסיק לשאול ״למה״ ולקבל דברם כמו שהם. לאונרדו מעיד על עצמו שבסך הכל הוא שמר את אותה סקרנות של ילד, עם מבט מתפלא וחוקר על העולם.
אם כל אחד מאיתנו יהיה יותר סקרן לגבי הסובב אותנו, לא רק שנצליח יותר בעסקים ובקריירה, אלא יהיו לנו חיים יותר טובים ועשירים.
4. החיים הם משחק מלא בדמיון ופנטזיה
לאונרדו:
העבודה העיקרית של דה וינצ׳י לאורך מספר שנים היתה מפיק הצגות ונשפי ענק, כלומר העשייה שלו נועדה לשעשע, לבדר אנשים ולהמם אותם בחוויה טובה. מעטים יודעים זאת, אבל שרטוטי ההליקופטר המפורסמים שלו החלו בכלל כתפאורה להצגה.
גם יצירות האמנות שלו עסקו בסטוריטלינג וביכולת להעביר נרטיב. בציורו ״הסעודה האחרונה״ הוא העמיד את השולחן ואת היושבים אליו כמו על במה, כולם במבט כלפי הצופה. הבעות הפנים של הדמויות כל כך תיאטרליות עד שאפשר ממש לחוש את המתח באוויר כאשר ישו שואל מי הבוגד.
הקריירה של לאונרדו מלאה בפנטזיות לא ממומשות ולא מבוססות. הרשימות שלו מטשטשות את הקו בין מציאות לדמיון, וגם הוא עצמו היה קצת גוזמאי. במכתב ששלח לשליט מילנו, הוא תיאר את עצמו כמי שיכול לאפשר לו לנצח במלחמות עם המצאות כמו הטנק וחפירת מנהרות בשקט (לתשומת לב חמאס). כל אלו היו הבטחות שבאותו זמן לא היה להן בסיס במציאות.
לאונדארו ניסה הכל, כמו משחק. הוא התחיל אין סוף ציורים ועבודות ולא סיים, קפץ מרעיון לרעיון ומפנטזיה לפנטזיה. בדרך היו לו גם הרבה דברים שנכשלו, אבל מה שהניע אותו הוא התפיסה של רעיון גדול והריגוש מאחוריו. אחר כך הוא כבר לקח לעצמו את הזמן – את המונה ליזה, למשל, לקח לו 14 שנה לסיים.
ואנחנו:
הרבה פעמים אנחנו מפחדים לנסות, מפחדים להיכשל, מנסים להתמקד, מתביישים בסקיצה הראשונית שעשינו, גונזים אותה ולא חוזרים אליה שוב. אנחנו מתביישים לפנטז ולנסות לטשטש את גבולות המציאות, לעיתים אנחנו פשוט רציונליים מידי.
חדשנות נוצרת תמיד באותו מרווח משחקי שמאפשר את הביטחון להציע ולחשוב על רעיונות טיפשיים, לנסות אותם, לזנוח אותם – ואולי לחזור אליהם שוב ולשנות בעזרתם את המציאות.
5. הפיזיות שנדרשת לרעיונות
לאונרדו:
דה וינצ׳י תואר כאיש שהולך וממנו משתלשל פנקס קשור בחוט חגורתו. הוא הבין שכדי להיות יצירתי צריך לעזור לזה, פיזית. הוא הקפיד לרשום את כל רעיונותיו במחברות שאסף בצורה אובססיבית, והנציח את מחשבותו גם בציורים ואיורים.
הוא עצמו גדל במה שנקרא ״סדנת אומן״, של אומן בשם ורוקו. זה היה מקום עבודה ויצירה פיזי שקיבץ אנשי הגות, פילוסופיה ורעיונות שעבדו ויצרו יחד. בסדנה של ורוקו עסקו בהכל – מייצור תפאורות, פרזול וכתיבה.
לאונרדו האמין ש״היכל רעיונות״ הוא הכרחי – מקום קבוע, אסתטי בו צוות יכול להתכנס ולאפשר לעצמו להעלות רעיונות תוך השתטות מוחלטת.
ואנחנו:
חדרי הישיבות שלנו נראים תמיד אותו דבר, עם השולחן עץ המכוער עם החור באמצע לחשמל.. איזה החלטות רעננות יכולות כבר להתקבל עליו? במטבחון יש תמיד את אותו ״תמי4״, כוסות הקרטון והכיור עם ספל אחד לא שטוף. כמה יצירתיות מתפרצת יכולה כבר להיווצר מתוך החדרים הפלורוסנטיים עם מצגות הפאוור פוינט?
לאונרדו האמין שכדי להיות יצירתי יש חשיבות לסביבה הפיזית ולכלים שבה מתעדים אותה. הכל מסוג המחברת ועד לחומר של השולחן. לא מדובר על תפאורה אלא על משהו יותר עמוק – וגם אם זו תפאורה, אפשר ללמוד מאיש התפאורות בעצמו את העוצמה שלה.
בכולנו יש לאונרדו קטן
חדשנות בסופו של דבר היא מילה די חדשה, אבל נעשה בה כל כך הרבה שימוש עד שהיא כבר נשמעת ישנה. בימים של לאונרדו זה לא נקרא ״חדשנות״ – קראו לזה סקרנות, המצאות, ניסויים, ובעיקר שאיפה לתרום משהו חדש לעולם.
לאונרדו לא היה גאון אלא מהפכן שלא מפחד לטעות. מומחה לשום דבר, חסר השכלה, קצת חרטטן ומגולומן אבל סקרן ענק ואומן יוצר. רוב האנשים כיום לא עושים שום דבר מעניין כי יש להם פחד להיכשל, אבל בסוף כולנו אנשים, ולכולנו יש את מתנת היצירתיות.
העמוד האחרון שכתב דה וינצ׳י ביומן עדייין עסק בניסיון לרבע את המעגל, אתגר קדום שלא באמת ניתן לפתרון, אבל בתחתיתו הוא הוסיף:
״אני מנסה קשה, אבל בינתיים המרק למטה מתקרר״.
גפן.
Comentarios