שיעור המוחות

זה תמיד מתחיל בהתרגשות ונגמר במפח נפש.

זה משהו שבעיני בסיס הרעיון שלו נכון, אבל בפועל לא מצליח להתרומם.

על מה אני מדבר? על סיעורי מוחות.

כשיש אתגר קריאטיבי, כשצריך רעיון, כשמחפשים פתרון יצירתי, הדבר הטבעי לעשות הוא לאסוף קבוצת אנשים ל- "בריינסטורמינג". מקומות עבודה הסתמכו על השיטה הזו לאורך שנים, ויש רק בעיה אחת עם השיטה הזו – לרוב היא לא עובדת!

כלומר היא עובדת, אבל רק למעטים שעושים אותה נכון. הרוב פשוט מתברברים בדרך וחושבים שהם עשו סיעור מוחות, כשלמעשה זה היה יותר "סיוט מוחות". מסתבר שכדי להגיע אל הגביע הקדוש – מוחות שונים ביחד שיוצרים ביחד – צריך להתגבר על הרבה מכשולים.

היום אני אשתף אותך בניסיון המצטבר של איך לעשות את זה נכון. השיטה הזו היא משהו שאצלנו בגפן טים עבר ועובר שכלול מתמיד, בהתבסס על מחקרים וניסיון של ארגונים קריאטיביים מצליחים כמו פיקסאר והדיילי שואו.

הדיילי שואו היא תוכנית "לייט-נייט", סאטירה אמריקאית ואייקון תרבותי. היא פרצה לתודעה עם המנחה ג'ון סטיוארט ואחריו טראוור נוח, שמנחה אותה בשלוש שנים האחרונות. הדיילי שואו כשמה כן היא, תוכנית יומית, חתיכת אתגר קריאטיבי שכל יום מתחיל מחדש. בתשע בבוקר, כשאתה נכנס פנימה, זה כבר מרגיש כמו כוורת מזמזמת של 100 אנשים באנרגיות מטורפות. כל יום הם מתחילים עם דף חלק נקי, ומסיימים עד הערב עם תוכנית של חצי שעה.

אדם גרנט, מומחה לתרבות ארגונית והפרופסור הכי צעיר בוורטון, חקר את התהליך היצירתי שלהם וציין לטובה את הצלחת הבריין סטורם שלהם. הוא זיהה אצלם תופעה שקוראים לה burstiness – צורה של שיחה, תקשורת קטועה ומתפרצת בין המשתתפים בדיון, סוג של התלהבות, כמו של אחים במשפחה קולנית בארוחת ערב. סיעור המוחות הופך לשיחה מתגלגלת, שבה נזרקים רעיונות חצי אפויים, כשאחד ממשיך את השני ואף אחד לא יודע של מי היה בכלל הרעיון. אנשים מפריעים אחד לשני, אבל זה לא מרגיש כמו גסות רוח כי הצוות נמצא בפיק יצירתי, שבו כולם משתתפים ומאלתרים – כמו ג'אז.

פרופסור אניטה וויליאמס היתה הראשונה לזהות את התופעה ולטבוע את המונח burstiness (התפרצויות). היו מצאה במחקריה שכדאי וצריך ליצור סיטואציות של תקשורת אינטנסיבית כזו כדי ליצור שיתוף פעולה אמיתי ולהעלות ביצועים.

אז איך מגיעים לפיק הזה? הנה כמה שיטות ומודלים שאימצנו וראינו שהם מאוד אפקטיביים.

1

המחלה: אגו

התרופה: מודעות

טוב, אגו הוא בכלל המחלה של כל ארגון וכל קבוצה, לא רק בתחום היצירתי אלא בכלל.

הוא קוטל כל חלקה טובה, בטח כאלו שדורשות שיתוף פעולה ועבודה בקבוצות.

בסיעור מוחות הוא ממש "מדכא חשק" הוא ימנע כל התקדמות, בין אם זה בגלל אנשים שמאוהבים ברעיונות של עצמם ועד חוסר פרגון לרעיונות טובים של אחרים ועוד ועוד גלולות רעילות.

אני כבר למדתי אגו זה לא דבר שאפשר להשמיד (ולא בטוח שגם זה נכון) הדבר היחיד שאפשר לעשות עם אגו – הוא לנהל אותו. או לכל הפחות להיות מודעים אליו – כל הזמן.

לכן בפיקסר לדוגמא בכניסה לחדר סיעור המוחות הייעודי על הדלת כתוב, השאר את האגו מחוץ לחדר.

אצלנו בגפן טים כשמתחיל סיעור מוחות אנחנו מזכירים לכולם ולעצמנו, להיות מודעים לאגו ולנסות לשלוט בו.

2

המחלה: בושה

התרופה: רעיונות מטופשים

הרבה פעמים אנשים שומרים על שתיקה כי הם מפחדים לצאת סתומים, וגם אם הם מדברים, הם שומרים לעצמם את המחשבות הטיפשיות. העניין הוא שהרעיונות הכי קריאטיבים הם הכי מטופשים.

לכן אצלנו, סיעור מוחות מתחיל בתרגיל בו כולם צריכים להתחיל עם הרעיונות הכי "מטופשים".

בזכות זה קורים כמה דברים, קודם כל מחסום הבושה נעלם, כי קיבלתי "רישיון להיות מטופש" ובנוסף הרעיונות האלו מתניעים בסוף רעיונות מאוד יצירתיים.

3

המחלה: מחסום הדומיננטיות

התרופה: דמוקרטיזציה

אחת המחלות השכיחות של סיעורי המוחות, נקרא לה "שפעת" היא השתתפות סלקטיבית של האנשים, יש אנשים מבריקים וקריאטיביים שמדברים פחות כי הם ביישנים, או המעמד שלהם בחברה יותר נמוך, לעיתים הם חסרי ביטחון או סתם קמו על צד שמאל – אלף ואחת סיבות שגורמות לכך שלמרות שזו נראית קבוצה פעילה, יש אנשים שמחסום הדומיננטיות מונע מהם לקחת חלק. גם הימצאות של הבוס הגדול הוא חסם לכל הקבוצה, כי אז כולם מדברים בעיקר אליו (ולא אל הקבוצה) ומושפעים מכל תגובה או עיוות בפנים שלו במהלך הדיון.

בדיילי שואו, טראוור המנחה נכנס אל הדיון רק שעה וחצי לאחר שהתחיל על מנת לאפשר שיחה שאינה היררכית. בפיקסאר מקפידים שכל המשתתפים ידברו ויתרמו לדיון כחלק מהתהליך – ממש מעבירים את השרביט דרך כולם.

4

המחלה: קונפורמיות

התרופה: לבחור רעיונות בהצבעה אנונימית

אחת התופעות היותר מוכרות היא שהקבוצה בחרה רעיון, אבל יום למחרת כולם מרגישים שזה רעיון ממש בינוני. מה קרה בעצם? מישהו הציע רעיון,  מישהו נוסף תמך בו, יתר הקבוצה נסחפה כדי להגיע לקונצנזוס – הקונפורמיות ניצחה.

לכן תוך כדי תהליך העלאת הרעיונות – אסור לפסול או לבחור רעיונות – רק בסוף.

5

המחלה: הסתמכות על האחר

התרופה: להתחיל לבד

שמתי לב שכמות הרעיונות בקבוצה קטנה יותר מאשר אם מישהו יעשה אותם לבד.

אם נניח שעה של איש קריאטיב תביא 10 רעיונות, אז שעה של 2 אנשי קריאטיב לא תביא 20 רעיונות.

וכמובן שעה של 10 אנשים לא תביא 100 רעיונות.

האחריות הקולקטיבית וההסתמכות על האחר מורידה את הפרודוקטיביות, הפתרון לכך, הוא להתחיל בכך שכל אחד יכתוב את הרעיונות לעצמו, ויגיע לחלק הקבוצתי מוכן מראש.

6

המחלה: התפזרות

התרופה: מודל סגור

סיעור מוחות זה לא לזרוק כמה אנשים לחדר ולקוות שיצא משהו טוב, צריך מסגרת מאוד מסודרת, עם מטרות, זמנים ומבנה ברור. אותו סטרקצ'ר מתחיל בלמצוא נושא משותף כדי שכולם יהיו על אותו תדר, בדיילי שואו מתחילים בצפייה משותפות בקטעי החדשות מיום האתמול, עכשיו עוברים כאמור לחשיבה לבד, כל אחד מכין רעיונות (הרבה רעיונות) לשתף את כל האחרים, לאחר מכן עוברים לסיעור המוחות עצמו, כולם מדברים באופן שיתופי ושווה, מנסים להגיע אל השיחה הזורמת אל השיא של – burstiness, גם כאן עובדים במקטעי זמן של 10 דקות לכל נושא, לבסוף עוברים לסיכום הרעיונות ורק בסוף לבחירתם בהצבעה אנונימית.

ולבסוף הדבר הכי חשוב הוא "אמון". אצלנו לסיעור מוחות קוראים BRAIN TRUST מושג ושיטה ששאלנו מפיקסאר. רק כאשר יש אמון, כבוד הדדי והבנה שכולנו פועלים למען מטרה משותפת, בלי אג'נדות סמויות, אפשר להגיע אל אותו burstiness, אל אותו ג'אז – הגביע הקדוש של סיעור המוחות.

וכשזה קורה,

הקסם שנוצר

כל כך מרגש

ושווה את הכל.